המושג קרמיקה מגיע מיוונית, קרמו - שפירושו אדמה חמה, עשוי מאדמה, חומר שרוף. כל הקרמיקות (כולל העדינות והגסות ביותר) עשויות מאותם חומרים כאשר ההבדל ביניהן הוא היחס במרכיבים הראשוניים או הבסיסיים בתהליך ההיתוך ותלוי בהרכב השונה שלהם, בגודל הגבישים, בטמפרטורת ההיתוך וכד׳. מייצרים קשת רחבה של חומרים מקרמיקה כגון חרס עדין, חימר, פורצלן, חרסינה זכוכית ועוד.

לצרכים דנטאליים משתמשים רק בחלק קטן מהמגוון הרחב של הקרמיקה. מצפים היום מהשיניים שיהיו ישרות, מושלמות ולבנות, ולכן, כאשר נדרשים לכתר מלאכותי קיימת גם כאן ציפייה שהמראה יהיה טבעי ואף יפה יותר. באופן מסורתי, הכתרים מורכבים על מבנה מתכת אשר לעתים הופך את צבעו לאפור שהוא צבע מאוד לא מרשים בקו החניכיים, והשן נראית לא יפה.

שימוש בליבת חרסינה דחוסה שעליה מורכב כתר, מתגבר על הבעיה האסתטית. ללא מתכת תת מבנית, גרעין הקרמיקה יהיה שקוף למחצה ויקרין צבע שהוא קרוב יותר לצל הטבעית של השן. דהיית צבע ופגמים נוספים בכתרי חרסינה משופרים על ידי שימוש בתת מבנה מחרסינה.

מדוע משתמשים בכתרי חרסינה?

כתר חרסינה נמצא בשימוש בגלל מניעים שונים כאשר הסיבה העיקרית והנפוצה היא השיקום, כלומר להחזיר עטרה ליושנה של שן שבורה, או שניזוקה כתוצאה מעששת, טראומה ועוד. השיקום נעשה כדי להחזיר למטופל את יכולת התפקוד הרגילה ובעיקר למטרות אסתטיות לשינוי המראה, הצורה, הצבע והמיקום של שיניים שאינן אסתטיות. אפשר גם להרכיב כתרי חרסינה כדי להגן על השן מפני שבר, כמו לאחר טיפול שיניים שמשאיר את השן חלשה.

סוגי כתרים מחרסינה

כתר חרסינה הוא יחידה אחת של שן מלאכותית שמיוצרת בצורה אמנותית במעבדה או על ידי טכניקת Cad-Cam, בהתאם לצרכים של כל אחד. כדי להניח כתר שיניים, חייבים להפחית את השן הקיימת (השחזה) ולתת לה צורה קונית שתאפשר את התקנת הכתר הקבוע בעזרת דבק צמנט. טכניקות ייצור מתקדמות וחומרים חדשים גורמים לכתרים, כל פעם מחדש להיות קרובים למושלמים, בלתי מורגשים ועמידים לאורך שנים. ישנם שלושה סוגים של כתרי חרסינה:

כתרי חרסינה על בסיס מתכתי - מכונים גם חרסינה עם מתכת, גרעין מתכתי (מתכת אצילה / חצי אצילה / לא אצילה), מכוסה בחרסינה (בפורצלן), זוהי השיטה השימושית ביותר כיום בגלל העמידות הגבוהה שלה והאסתטיקה שנחשבת לטובה באופן יחסי. משתמשים יותר בכתרי חרסינה על בסיס מתכת לחלק האחורי בפה (אזור הלעיסה).

כתרי כל-חרסינה - שיטה עם תכונות אסתטיות גבוהות ביותר, אך עמידותה פחותה, משתמשים בה יותר לחלק הקדמי של הפה, היכן שעומס הלעיסה אינו גבוה. אפשר להשתמש בכתרי כל-חרסינה גם לשיניים הטוחנות אך קיים סיכון של שבירה.

כתרי חרסינה מובחרים ללא מתכת - בעיקר הכוונה לכתרי זירקוניה, כתרי אימפרס וכתרי פרוסרה שמכינים גם בעזרת טכניקת Cad-Cam. כתרים אלו נחשבים לעמידים ויתרונם הגדול הוא האסתטיקה הגבוהה שלהם. ניתן להשתמש בכתרי חרסינה ללא מתכת גם בשיניים הקדמיות בקו החיוך וגם בחלק האחורי, הכתרים אינם חזקים באותה מידה כמו כתרי חרסינה על מתכת וישנם מקרים של שברים שמתרחשים כתוצאה מלחץ חזק בלעיסה.

יתרונות וחסרונות של כתרי חרסינה ללא מתכת על פני כתרי חרסינה ממתכת

מעבר לאסתטיקה הגבוהה שזה יתרונם הגדול של הכתרים נעדרי המתכת הם מיוצרים לרוב בטכנולוגיה הנעזרת במחשב שבאמצעותה אפשר לייצר תעתיק מדויק של שן ספציפית, רמות הדיוק הללו מתאפשרות ברוב המקרים רק בגלל המחשב (למרות שישנן מעבדות שיניים מובחרות וטכנאים מוכשרים במיוחד שיכולים ״לנפק״ עבודות ברמת גבוהה אף יותר).

קיצור משך ההמתנה להכנת הכתר, ע״י ייצור ממוחשב חוסכים זמן המתנה של מספר שבועות (עד שהכתר ישוב מהמעבדה), אלמנט שעשוי להיות קריטי עבור מתרפאים רבים. ולבסוף, לכתרים מחרסינה יש פחות נפח מאשר לכתרים עם גרעין מתכתי, אי לכך, נשמרת יותר שן טבעית ונגרם פחות נזק לדנטין הרגיש בתוך השן. ישנם גם חסרונות מסוימים לכתר חרסינה ללא מתכת, ובעיקר ההבדל בחוזק לעומת הכתרים שמבוססים על מתכת, בכדי להתגבר על חולשה זו, הטכנולוגיה האחרונה ביותר משתמשת בחומצת זירקוניה כגרעין, ולמרות שחומר זה הוא אינו חרסינה, הוא מופיע בצבע לבן ומקנה עמידות ויציבות כמו לכתרים על בסיס ממתכת.

למעשה החיסרון הבולט ביותר שיש לכתרים מחרסינה ללא מתכת הוא מחירם הגבוה, המחיר של כתר כזה יכול להיות פי שלוש ממחיר של כתר ע״ב מתכת ולא כולם יכולים להרשות זאת לעצמם, עלות כתר חרסינה מתחילה סביב ה - 1,000 ש״ח ויכולה להאמיר עד לכדי 4,000 ש״ח.

התפתחות כתרי החרסינה לשיניים

הקרמיקה היא אחד החומרים הראשונים אשר האדם ייצר באופן מלאכותי ואפשר להניח זאת מהגילויים הרבים של כדים מקרמיקה בחפירות של חורבות מאוד עתיקות מתקופות של למעלה מ- 23,000 שנים, מה שמראה על כושר הישרדות ויציבות כימית ופיזית שיש לחומר הזה לאורך הזמן. החרסינה היא סוג ייחודי של קרמיקה, קשה יותר, שקוף למחצה ונמצא בשימוש רב למעלה מ- 3000 שנים למטרות שונות.

ההכרה בקרמיקה לשימוש דנטאלי החלה בשלהי המאה השמונה עשרה. עד לפרק הזמן הזה, החומרים שהיו בשימוש לשיקום פרותזתי היו רב גוניים - עצמות, שנהב, עץ, מסמרים, שיניים ממתים, בע״ח וכד׳. ושהיו נתונים להתיישנות ולשחיקה כמו השיניים הטבעיות בפעולות רגילות. למרות שהחל משנת 1717 סודות ייצור החרסינה הסינית התפרסמו ברבים על ידי המיסיונרים הישועיים שבאו מהמזרח, היישומים הראשונים ברפואת שיניים היו תודות לרוקח פריזאי בשם דושאטו, למנתח שיניים בשם דובו דה שמאנט ולבית חרושת סברה בצרפת.

לאלכסיס דושאטו צץ הרעיון להשתמש בחרסינה לשיניים כאשר הוא הבחין שהכדים מחרסינה שהכילו חומרים כימיים ששימשו אותו לעבודתו לא סבלו משינויי צבע או מרקם. לדושאטו היו בעיות רבות במשך תהליך הייצור עליהן הוא הצליח להתגבר כאשר חבר לדובו דה שמאנט ששיפר משמעותית את שיטת הייצור. למרות שהשיניים הראשונות שיוצרו מחרסינה סבלו מליקויים גדולים בהם שיעור התכווצות גבוה בזמן ההיתוך, המשיכו החברים לנסות ולתור אחר הפתרון בגלל היתרון האסתטי והיציבות בפה. לאחר ניסויים רבים הם אף התגברו על בעיות אלו, עד כדי כך שקראו להם שיניים ״שאינן מושחתות״ מושג שצבר הסכמה נרחבת והפך למילה נרדפת לכתר חרסינה.

מאוחר יותר בשנת 1808, רופא שיניים איטלקי בשם ג. פונזי, פרסם את השיטה הראשונה לייצור שיניים יחידות עם מערכת אחיזה של מוטות מתכת. ולמעשה הייצור התעשייתי של כתר חרסינה הראשון החל עם קלאודיו אש וארה״ב שהפכה להיות מובילה עולמית בייצור התעשייתי. בהשתלשלות ההיסטורית הזו של הכתרים הראשונים מקרמיקה טהורה היו היצירה של לנד בשנת 1886 כאשר זה הגה ורשם פטנט של מערכת היתוך של שיניים מקרמיקה על עלה פלטינה. הכתר שנוצר היה הכתר החלול הראשון עם שאיפות אסתטיות בשיניים יחידות, למרות שהיה בשימוש עיקרי בשיניים קדמיות, הוא היה חלש מאוד ועם שימוש קליני מוגבל.

מן הסתם, מספר שנים קודם לכן, בשנת 1857, א. מיינרד בוושינגטון בנה בהצלחה את ה- אין ליי קרמיקה הראשונים. מאז ועד ימינו אלו, המחקרים נעשו בעיקר כדי למצוא דרכים לשיפור תהליך הייצור והתגברות על בעיות חמורות כמו פחת במשך ההיתוך, הגדלת כושר העמידות, הפחתת הנקבוביות ובאופן כללי שיפור מתמיד של טכניקת העבודה.

דחיפה חזקה התאפשרה עם הצגת המערכות הויטרו-קרמיות (זכוכית קרמית) שהחלו להתפתח לאחר הצגתה בשנת 1930 על ידי קרדר בשיטה של עיבוד שעווה בעיבוד מוצרי זכוכית. בקרמיקות זכוכית אלו מייצרים תחילה של ההתגבשות שמשיגים בה גבישים על ידי תהליך קרמיקה בליבת זכוכית המובילים להגדלת המיצוק המבני. מספר שנים מאוחר יותר ב- 1958 חלה ההתקדמות הגדולה ביותר שבה שיפרו את האסתטיקה והשקיפות של הכתרים כל-חרסינה, כאשר וינס ושות׳ פיתחו מערכת עיבוד פורצלן בוואקום שהפחית משמעותית את בועות האוויר.

מכל מקום, פריצת הדרך הגדולה לא התרחשה עד לשנת 1965 כאשר מקלאאן והוגיס הכניסו טכניקה לחיזוק של החרסינה הדנטאלית עם אלומינה (חומצת אלומיניום). החידוש הוא שליבה של פורצלן עשויה מתחמוצת אלומיניום מפצלת השדה משפרות באופן ניכר את תכונות הכתרים הקרמיים הטהורים.